בן מימי ואברהם. נולד בחיפה בכ"א בחשוון תשמ"ה (16.11.1984). אח בוגר לשתי אחיות תאומות, דנה ושרי.

דוד חיים גדל והתחנך בחיפה. בגן הילדים למד ב"גן רבקה" בשכונה. בבית הספר היסודי למד ב"יבניאלי" ואת לימודי התיכון עשה בתיכון המקצועי "בסמ"ת", בית ספר מקצועי להנדסאים וטכנאים.

כבר בילדותו גילה כישורי מנהיגות ובלט בקרב חבריו. אימו מימי סיפרה: "הוא היה מנהיג מלידה. בגיל שתים-עשרה, כשביקר עם הכיתה שלו בכנסת, הוא אמר לי: 'אני אהיה ראש ממשלה'... דוד היה מלך העולם, הוא כל הזמן חיפש רק לתת ולעזור, זה ילד מיוחד, הוא התייחס לכל אדם, ועזר בסתר למאות אנשים. תמיד ביקש שאמצא לו משפחות במצוקה כדי שיוכל לתרום להן".

בגיל שבע-עשרה, בטרם סיים את לימודי התיכון, החל לימודי עתודה אקדמית של צה"ל ולמד לתואר ראשון בכלכלה ובסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה. גם באוניברסיטה היה פעיל חברתי, והתנדב כגזבר באגודת הסטודנטים.

בשנת 2004, כשהיה בן תשע-עשרה וחצי, עזב את הלימודים במסגרת העתודה והתגייס לחיל המודיעין. דוד התקדם בחיל, היה קצין ביחידת המבצעים המיוחדים והמשיך לשירות קבע. הוא סומן כקצין יוצא דופן, פורץ דרך ובלט בכישוריו המבריקים ובמקצוענות חסרת פשרות. היה מפקד בבית ספר להדרכה של חיל המודיעין והכשיר חיילים להיות מפקדים וקצינים.

בשנת 2010 פגש ביחידה את טלי, שהתגייסה לשירות במערך המבצעים של היחידות המיוחדות ודוד היה מפקדה הישיר. בכתבה על דוד ב"ישראל היום" במרץ 2018 סיפרה טלי לעיתונאי ערן נבון: "התחברתי אליו מהרגע שראיתי אותו. מיד ראיתי עד כמה הוא מיוחד, הערצתי אותו. היו בו אנושיות וחום שנגעו בי, והוא היה חכם מאוד... כבר בשלב מוקדם אמרתי לחברה שלי ביחידה, חצי בצחוק, 'את עוד תראי, אני ושוקרון נהיה זוג ונתחתן'... אבל עמוק בפנים לא האמנתי שזה בכלל ייצא לפועל. הוא היה אז בן עשרים וחמש, מבוגר ממני בשבע שנים". מספר חודשים לאחר הגעתה ליחידה דוד עבר לתפקיד אחר, ואז החל הקשר הרומנטי ביניהם.

בשנת 2013 נישאו ועברו לגור בהרצליה. דוד היה אוהב אדם וצבר חברים רבים במהלך השנים. לחתונה התעקש להזמין את כולם, טלי סיפרה כי "מבחינתו כולם היו החברים הכי טובים שלו". לחתונה הוזמנו למעלה משמונה מאות אורחים, ואחריה טסו בני הזוג לירח דבש בתאילנד.

בשנת 2010 התגייסו ליחידה בעקבות דוד גם שתי אחיותיו. טלי סיפרה על תקופת השירות המשותף: "זאת הייתה תקופה מדהימה, היינו כולנו באותו מקום, בתפקידים שונים. היו הרבה רגעים משותפים של ארוחות בוקר וצהריים משותפות. היו צוחקים עלינו ש'השוקרונים השתלטו על היחידה"'.

אחותו דנה סיפרה: "דוד כיוון אותנו והעניק לנו המון ביטחון ואוזן קשבת, היו ימים שהספקנו רק להגיד שלום חטוף, אבל היה גם זמן איכות ביחד".

שרי, אחותה התאומה של דנה, סיפרה: "אני חשה גאווה גדולה כאחותו של דוד, הייתה בינינו אהבה גדולה. שתינו היינו מאוד גאות בו, ואנחנו יודעות היטב עד כמה הוא היה מוערך. היה שלב שעבדנו כולנו על פרויקט משותף, כל אחד בציר שלו, וזאת הייתה חוויה בלתי רגילה. ארבעה אנשים, משפחה אחת, לטובת המדינה".

סגן אלוף א', מפקדו של דוד, פגש אותו לראשונה בקיץ 2013, כשקיבל את הפיקוד על הענף שבו הוא היה ראש מדור. כך סיפר: "זאת הייתה ההיכרות הראשונה שלנו, ומיד התחברנו. הוא היה מקצוען ברמה הכי גבוהה שאפשר, באמת יוצא דופן... בדוד היה שילוב של פטריוטיות, שממש בערה בו, עם דאגה אמיתית לביטחון המדינה, כזאת שכבר לא רואים אצל כל אחד. הוא תמיד הגדיל ראש וירד לפרטים. היו בו אנושיות, חום ודאגה גדולה לפקודים, למשפחה, לכל אדם. למרות כל הלחץ, הוא דאג להתקשר בחגים ובימי חול לאימהות של קצינים שלו, לשאול לשלומן. לאימהות קשות יום הוא דאג במיוחד. תמיד נפעמתי ממנו גם בתחום הזה".

בנובמבר 2015 נולדה לבני הזוג הבת נגה. טלי סיפרה: "דוד היה משוגע עליה, הוא התאהב בה כבר כשהייתה בבטן. בבית הוא לא הפסיק לפנק אותה, ואהב להשתולל איתה בגני שעשועים. הוא לקח אותה איתו לבתי קפה, היה קם אליה באמצע הלילה ומאכיל אותה מבקבוק. רצה כל הזמן להסניף אותה... היה להם קשר מאוד מיוחד".

במסגרת שירותו הצבאי, למד דוד לתואר ראשון במינהל עסקים במכללת קריית אונו, במסגרת תוכנית לקצינים מצטיינים. גם בלימודיו בלט באופיו המיוחד, ביכולותיו הגבוהות ובתכונותיו האנושיות.

יוסוף, חברו לספסל הלימודים, סיפר: "דוד ואני היינו כמו אחים. החברות שלנו התחילה בשבוע הראשון ללימודים בשנה א'. דוד היה מחונן, ידע ערבית יותר ממני. הוא עזר לי בקורסים שלקחתי ונהיינו בקשר הדוק מאז. המילים לא מצליחות להמחיש את הבן אדם שהיה, הייתי כל כך גאה להיות חבר שלו, ובמיוחד לאור הידיעה של התפקיד שלו בצה"ל. אנשים כמוהו לא קיימים עוד".

במשך שלוש-עשרה השנים של השירות ביחידה יזם ופיתח דוד פרויקטים מודיעיניים מתוחכמים, שסיפקו לצה"ל מענה לצרכים מבצעיים. על שניים מהפרויקטים שפיתח זכה בפרס ראש אגף המודיעין (אמ"ן) על תרומה לביטחון המדינה. את הפרס הראשון קיבל שבועיים אחרי לידת בתו. סיפרה רעייתו: "ידעתי כמה קשה הוא עבד על הפרויקט ההוא. הוא שיתף אותי בלבטים שלו, ועזרתי לו לחשוב על הדברים. טקס קבלת הפרס היה אחד הערבים הכי מאושרים ומרגשים בחיינו".

הפרס השני הוענק לו אחרי נפילתו וקיבלו אותו בשמו טלי ונגה, אשתו ובתו. בנימוקי הפרס נכתב: "הפרויקט שאותו הגה רס"ן שוקרון ז"ל היה פרויקט המשלב את יכולות המודיעין עם יכולות הטכנולוגיה של מערך המבצעים. הוא נועד לאפשר לצה"ל לממש את משימותיו בהצלחה, למרות קשיים הניצבים בפני הכוחות המבצעיים - לאור התפתחויות טכנולוגיות, אמצעים ושיטות של האויב. הפרויקט מאפשר לצה"ל לבצע את פעילותו באופן חופשי ובטוח יותר".

בחודש מרץ 2017 התגלה בגופו של דוד סרטן קיבה במצב מתקדם. אימו מימי סיפרה: "אחרי שחזר עם תוצאות ה-CT מבית החולים, היה לנו סוף שבוע ארור. הייתי איתם בבית, ודוד קרא לי לחדר צדדי וביקש שלא אגיב בצעקה למה שהוא עומד לספר לי. ואז הוא אמר: 'אמא, פענחתי את התוצאות. יש לי סרטן'. חשבתי שכל הבניין נופל לי על המוח. צעקתי עליו, 'מה אתה מקשקש'? הבעיה הייתה שבתוך תוכי, בפנים, ידעתי שהוא צודק. דוד תמיד צדק בכל מה שהוא הוציא מהפה".

טלי סיפרה: "לדוד היה קשה, כי הוא מיד הבין את חומרת המחלה. היו כמה ימים שהוא היה ממש שבור. אבל הוא כל הזמן חשב עלי, ניסה בכל מאודו לשמור עלי, שלא אחשוש... דוד כל כך השתדל והיה חזק עד כמה שהיה יכול. גם כשהיה מאושפז בטיפול נמרץ הייתה לו תנועת אגרוף כזאת, עם היד, לסמן לנו 'אני חזק'. גם שם הוא ניהל את כולנו ונתן הוראות. לא הייתה אחות או מישהו מהצוות הרפואי שהוא לא התחבר אליהם".

בחודש האחרון לחייו אושפז בבית החולים. לאורך כל תקופת מחלתו היה מוקף במשפחתו הקרובה - הוריו שלא משו ממיטתו, רעייתו האוהבת, אחיותיו התאומות, הגיסים שהיו לו כאחים, חמיו ודודתו, כולם היו לצידו בכל שעה ביממה. ביום ראשון 11.6.2017 הוא חש לא בטוב והרגיש שמשהו רע קורה, ובאותו לילה נפטר.

רב-סרן דוד חיים שוקרון נפל בעת מילוי תפקידו בי"ח בסיוון תשע"ז (12.6.2017). בן שלושים ושתיים בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותיר אחריו אישה ובת, הורים ושתי אחיות.

על מצבתו נכתב: "אבא גאה, בעל אוהב, בן ואח מסור". והפסוק: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם" (משלי ג', ד').

כתבה האם מימי: "אני נטרפת מגעגועים אליו, מחכה שמישהו יעיר אותי מהסיוט הזה ויגיד לי שדוד יחזור".

סגן אלוף א', מפקדו, סיפר: "בהלוויה שלו בכיתי. ואני לא בוכה הרבה. דוד היה מעל הכול חבר, אדם נדיר. ביחידה סימנו אותו כאחד שיקבל דרגת סגן אלוף, והיה ברור שזה לא ייעצר שם. היה לו אופק מאוד ברור. אין לי ספק שהוא היה מגיע רחוק בצבא, והיו לו גם שאיפות ציבוריות... טלי הייתה חיילת שלי, ובעיניי היא גיבורה אמיתית. עברה טלטלה גדולה בתוך כמה חודשים, ומתפקדת מדהים. מנהלת משפחה בגאון, ממשיכה לפתח את הקריירה הצבאית שלה. אני פשוט נפעם ממנה בכל יום מחדש".

לזכרו של דוד הוקמו מספר מפעלי הנצחה, בהם ״עמותת שמחת חיים דוד״, אשר פועלת למען נזקקים ומעניקה בחגים סלי מזון למשפחות קשות יום.

הוקמה קרן מלגות על שמו, המוענקות לסטודנטים מצטיינים בקריה האקדמית אונו, בה למד. הרעיון להענקת המלגות נבע מהרצון להנציח את ערכיו, ובהם חתירה למצוינות והעזרה לאחר. זוכי המלגות ממשיכים את דרכו של דוד, ומקדישים שעות לסיוע וחניכה לסטודנטים אחרים.

משפחתו וחבריו של דוד החליטו להנציח את זכרו וזיקתו למסורת בכתיבת ספר תורה לעילוי נשמתו.